פסק-דין בתיק תא"ק 9606-04-11

תובענה כספית לתשלום סך של 52,574 ש"ח בגין שכר-טרחת עורך-דין.

א.   ההליך והצדדים לו

1.   התובע, עורך-דין במקצועו ובעל משרד עורכי-דין באום-אל-פחם, יצג את הנתבע, יליד 1984, בהליכים שונים בעטיה של תאונת-דרכים בה נפגע הלה ביום 2.8.2005 (להלן התאונה); מהם הליכים במוסד לביטוח לאומי בגדרם הוכרה התאונה כתאונת עבודה ונקבעה לנתבע נכות רפואית בשיעור 20% (להלן ההליכים במל"ל) ומהם הליכים בתביעה אזרחית לתשלום פיצויים שהוגשה נגד נהגת הרכב הפוגע ומבטחת הרכב, אליהו חברה לביטוח בע"מ, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן תביעת הפיצויים). בתוך כך הכין התובע את תביעת הפיצויים והגיש אותה ביום 16.5.2006 בת"א (של' חד') 2046/06.

2.   לאחר שהוגשה תביעת הפיצויים ובטרם הסתיימה בפסק-דין הביא הנתבע לידי סיום את יצוגו בידי התובע והמירו בייצוג בא-כוחו הנוכחי, זאת בחודש מרץ 2008 או בסמוך לכך. התובע לא התנגד להפסקת הייצוג אך עמד על כך שיוסדר תשלום שכרו בגין טיפולו בענייניו של הנתבע עד אותו מועד. בתכוף לאחר הפסקת הייצוג אף הפנה התובע מכתבים הן לנתבע והן לבא-כוחו הנוכחי וביקש לקבל התחייבות כמקובל לגבי שכר-הטרחה המגיע לו בשים לב לכך שהגיש תביעה משפטית [נספח ד' לתצהיר התובע]. פניות התובע לא נענו לגופן ולא הניבו הסכמה בין הצדדים על-אודות תשלום שכרו של התובע בגין שירותיו.

3.   בחודש אוגוסט 2008 פנה התובע בתביעה נגד הנתבע, בה עתר לחייב את הנתבע לשלם לו סכומים שהוציא עבורו אגב הטיפול בענייניו וכן להצהיר על זכותו של התובע לתשלום שכ"ט עו"ד בשיעור 50% ומע"מ משכר-הטרחה המגיע בתביעת הפיצויים ועוד 3.66% ומע"מ מסך כל הקצבאות שקיבל ויקבל הנתבע בגינם של ההליכים במל"ל [ת"א (של' חי') 606-08-08 בפני כב' השופטת א' דגן; להלן התביעה ההצהרתית]. בפסק-דין שניתן ביום 15.11.2010 התקבלה התביעה בחלקה; לתובע נפסק החזר הוצאות והוצהרה זכותו לקבל מהנתבע " 50% + מע"מ משכר הטרחה שהתקבל או עתיד להתקבל, בגין טיפול עורך הדין בתביעה בת.א 2547/06 בחדרה" [שם, בסעיף 17]. בהחלטה משלימה מיום 1.12.2010 שניתנה לבקשת התובע הובהר שאמור מתייחס לסכומים המגיעים לנתבע בגדרה של תביעת הפיצויים.  

4.   לימים התחוור לתובע שתביעת הפיצויים סולקה בפשרה כבר ביום 31.7.2008, אז שילמה המבטחת לנתבע באמצעות בא-כוחו הנוכחי סך של 700,000 ש"ח בגין התאונה [נספח ז' לתצהיר התובע; להלן סכום הפשרה]. תשלום זה בוצע אפוא עוד בטרם הוגשה התביעה ההצהרתית. אף-על-פי-כן לא היה בפסק-הדין שניתן בתביעה ההצהרתית כדי לגרום לנתבע לסלק את חובו לתובע שעליו הוצהר בהליך הראשון שהתקיים ביניהם. על כן נדרש התובע להליך דנן, בו עתר לחייב את הנתבע בתשלום הנובע מהחלתו של פסק-הדין שניתן בתביעה ההצהרתית על סכום הפשרה.

5.   מלכתחילה הוגשה התובענה שלפני ביום 6.4.2011, בסדר דין מקוצר, על סך 44,660 ש"ח. בהחלטה מיום 28.6.2011 דחיתי את בקשת הנתבע לסלק את ההליך על הסף. או אז, בד-בבד עם המשכת ההליכים לפני כב' הרשם, הפקיד הנתבע בקופת בית-המשפט סך של 45,260 ש"ח, לגביו נטען שהוא מכסה את סכום התביעה בצירוף אגרת משפט בסך 600 ש"ח. בהמשך ניתנה לתובע רשות, על-פי בקשתו, לתקן את כתב-התביעה תוך שסכומו הועמד על 52,574 ש"ח נכון ליום 23.10.2011. הנתבע הגיש כתב-הגנה וההליך נקבע לבירור בדרך הרגילה. עדות התובע הובאה בתצהיר; מנגד הודיע הנתבע שמהיות המחלוקת משפטית גרידא הרי שהוא מוותר על הבאת ראיות. בישיבת יום 3.4.2012 הודיעו בעלי-הדין שנוכח ויתור הנתבע על חקירת התובע יוגשו טיעוניהם בכתב במחלוקת המשפטית כביטויה בכתבי-הטענות.  

6.   קיימת בין בעלי-הדין תמימות דעים על כך שהתובע זכאי לשכ"ט עו"ד בשיעור של 5.5% מסכום הפשרה בסך 700,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק (להלן חוב שכר-הטרחה) ולאגרת משפט ששילם בהליך זה. סכום זה מתמצה לשיטתו של הנתבע בסך 45,260 ש"ח אותו הפקיד בקופת בית-המשפט [קרן בסך 38,500 ש"ח בצירוף 6,160 ש"ח בגין מע"מ בשיעור 16% ובתוספת אגרת משפט בסך 600 ש"ח]. מנגד גורס התובע שיש להוסיף על הסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום בו שולם לנתבע סכום הפשרה, 31.7.2008, שלשם הוספתם תוקן כתב-התביעה, וכן שכ"ט עו"ד בהליך זה. הנתבע שלל את זכאות התובע לסכומים הללו. יש להכריע אפוא בשאלת זכותו של התובע לשערוך הסכום המתקבל משילובם של פסק-הדין הצהרתי וסכום הפשרה מחד גיסא ולשכ"ט עו"ד בהליך זה מאידך גיסא.

ב.    דיון והכרעה

בשני העניינים הללו מצאתי שהדין עם התובע. להלן יובאו הטעמים לכך. 

1.   אין ממש בטענת הנתבע כי זכותו המהותית של התובע להיפרע ממנו שכ"ט בגין טיפולו של התובע בתביעת הפיצויים נולדה עם מתן פסק-הדין בתביעה ההצהרתית ולא קודם לכן, באופן שמונע מהתובע להיפרע מהנתבע הפרשי הצמדה וריבית בגין חוב שכר-הטרחה ממועד שהוא מוקדם למתן פסק-הדין ההצהרתי.

פסק-הדין שניתן בתביעה ההצהרתית נסמך על חוות-דעת שהוגשה על-ידי לשכת עורכי-הדין, בה הובאה המלצת הוועד המרכזי לעוסקים בתביעות פיצויים בגין נזקי גוף באשר לשיעורים בהם יחלקו ביניהם עורכי-הדין הנוגעים בדבר את שכר-הטרחה שתניב תביעה, היה וטיפולו של עורך-הדין האחד הופסק והועבר לאחר בטרם מוצה הטיפול בה. בסיטואציה הרלוונטית להליך זה הומלץ על חלוקת שכר-הטרחה בחלקים שווים בין עורך-הדין שטיפולו הופסק לבין עורך-הדין החלופי שמונה לטפל בתביעה תחתיו (אלה יכונו לשם הנוכחות עוה"ד המעביר ו עוה"ד הנעבר). בית-המשפט שדן בתביעה ההצהרתית אימץ חוות-דעת זו וממנה גזר את פסיקתו דלעיל לפיה חוב שכר-הטרחה שחב הנתבע לתובע בעטיה של תביעת הפיצויים הוא בשיעור 50% משכר-הטרחה ששולם בגדרה של תביעה זו בצירוף מע"מ [שם, בסעיפים 11-10 לפסק-הדין]. 

אימוץ חוות-דעת הלשכה בפסק-הדין ההצהרתי, משמעה שמקום בו עומד עורך-הדין המעביר על תשלום שכרו בד-בבד עם העברת הייצוג לאחר על-פי הוראת הלקוח קמה זכותו להשתתף בשכר-הטרחה שתניב התביעה בסיומה, אם תתקבל. מדובר בחיוב מותנה שבא לעולם כפועל יוצא משילובם של שני גורמים - העברת הייצוג מעוה"ד המעביר לעוה"ד הנעבר על-פי דרישת הלקוח בטרם מוצה הטיפול בהליך מזה, ודרישת עוה"ד המעביר לתשלום שכרו בגין טיפולו בהליך עד כה מזה. ויתור של עוה"ד המעביר על תשלום בגין שירותיו, מקום שהוא קיים וניתן לו ביטוי גלוי ומפורש דיו, מפקיע את החיוב ומאינו. בהיעדר ויתור כזה יבשיל החיוב ויהפוך ממותנה למוגמר במועד בו יסתיים ההליך בפסיקה לטובת הלקוח אשר טומנת בחובה גם את זיכויו ברכיב של שכ"ט עו"ד, בין שמדובר בפסק-דין שניתן בדרך הרגילה ובין בהסדר פשרה.

בתביעה לפסק-דין הצהרתי הצהיר בית-המשפט על זכות כזו שעמדה לתובע כלפי הנתבע. בית-המשפט עשה כן משנוכח לדעת שהתקיימו התנאים לכך, קרי, הטיפול בתביעת הפיצויים הועבר מן התובע לבא-כוחו הנוכחי של הנתבע לאחר הגשתה ובטרם הסתיים הטיפול בה והתובע עמד באופן גלוי וברור על דרישתו לתשלום שכרו בגין טיפולו בתביעה עד העברתה. בעשותו כן לא יצר בית-המשפט זכות חדשה יש מאין אלא הצהיר על זכות קיימת שהייתה נתונה לתובע על-פי הדין המהותי. פשיטא שהזכות לשכר ראוי שעליה נסמך ההליך הקודם באה לעולם עם מתן השירות המשפטי לנתבע בידי התובע; הזכות בשלה לכדי חיוב מוגמר משתם הבירור בתביעת הפיצויים והתובע זוכה בגדרה בסכום שטמן בחובו גם שכ"ט עו"ד. נובע מכך שמצד הדין המהותי אין מניעה לכך שחוב שכר-הטרחה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום בו היה החיוב למוגמר, קרי, מן המועד בו שולם לנתבע סכום הפשרה. 

2.   איני מקבלת את טענת הנתבע כאילו הקים פסק-הדין שניתן בתביעה ההצהרתית השתק פלוגתא בסוגיית השערוך, באופן שחסם דרכו של התובע להיפרע ממנו הפרשי הצמדה וריבית בגין חוב שכר-הטרחה מעת ששולם לנתבע סכום הפשרה. פרשנות זו אינה עולה מפסק-הדין ואין לשעות לניסיונו של הנתבע לכפות אותה עליו הר כגיגית.

בעת שהוגשה התביעה ההצהרתית, כמו גם בעת שהוכרעה, ידע הנתבע ידוע היטב שתביעת הפיצויים תמה בתשלום סכום הפשרה בחודש יולי 2008, זמן קצר בטרם נקט התובע בהליך ההצהרתי. דא עקא, ידיעה כזו לא הייתה נחלתו של התובע וכפועל יוצא - גם לא נחלתו של בית-המשפט שדן בתביעה ההצהרתית. בעניין זה טען הנתבע דבר והיפוכו בהליך זה שלפני: בכתב-ההגנה גרס שהתובע ידע על הפשרה מיד ובסמוך למועד בו הסתיימה תביעת הפיצויים [שם בסעיף 8]; בסיכומיו שינה טעמו ועתה טען שרק לאחר שהוכרעה התביעה ההצהרתית פנה התובע ובירר את תוצאותיה של תביעת הפיצויים ודבר הפשרה שהושגה בה [שם בעמוד 2 פסקה אחרונה]. בהיעדר ידיעה ממשית של התובע ושל המותב שדן בהליך ההצהרתי באשר לשני נתונים רלוונטיים להצהרה על זכותו של התובע שיסודה בחוב שכר-הטרחה - הסכום בו תסתיים תביעת הפיצויים לטובת התובע (היה ואכן כך תסתיים) והמועד בו תוכרע לטובתו - הוכתבו תוכנו ונוסחו של פסק-הדין ההצהרתי על-ידי חסר זה, שהיה בידי הנתבע להשלימו אגב בירור התביעה ההצהרתית אך הוא נמנע מעשות כן. אגב כך בחר הנתבע להימנע מהבאת ראיות באותו הליך ובירורו התמצה בחקירת התובע על תצהירו [ראו סעיף 6 לפסק-הדין].

מטעם זה ברי שהחיוב בשכר-הטרחה עוגן בפסק-הדין ההצהרתי בלשון רחבה על-מנת שבבוא היום, לכשייוודעו הנתונים החסרים שעל-יסודם תהא ההצהרה בת-פועל, יוכל התובע לממש את זכותו ולהיפרע את החוב מהנתבע הלכה למעשה. ברוח זו נקבע בפסק-הדין ההצהרתי כך: " [...] ניתן בזאת סעד הצהרתי לפיו על הנתבע, לשלם לתובע 50% + מע"מ משכר הטרחה שהתקבל או עתיד להתקבל, בגין טיפול עורך הדין בתביעה בת.א 2547/06 בחדרה". לשון זו היא הנותנת שבית-המשפט באותו הליך הביא בחשבון שיקוליו אפשרות ששכר-הטרחה בתביעת הפיצויים כבר התקבל בידי הנתבע, אלא שסכומו ומועד תשלומו אינם ידועים לתובע באופן שיאפשר כימות מלא ושלם של חוב שכר-הטרחה על-אתר. על כן נוסח החלק האופרטיבי של פסק-הדין כך שאימץ אמת מידה כללית שתאפשר השלמת החסר בעתיד מבלי שתיגרע בשל כך זכותו של התובע. 

תימוכין לכך מצויים בקביעת בית-המשפט שדן בתביעה ההצהרתית לפיה הסכום הכספי בו זוכה התובע באותו הליך ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה עד יום התשלום בפועל. שתיקת בית-המשפט באשר לשערוך המרכיב ההצהרתי של פסק-הדין איננה שקולה  לשלילת זכותו של התובע לשערוך כזה אלא נובעת מהיעדר ידיעה אם כבר שולם שכר-טרחה בתביעת הפיצויים או שמא הוא ישולם בזמן עתיד לא ידוע [השוו הרישא והסיפא לסעיף 17 בפסק-הדין]. בהיעדר עיגון לשוני מינימלי בפסק-הדין לשלילת זכותו של התובע לשערוך בגין חוב שכר-הטרחה, ונוכח דברים שנאמרו לעיל באשר להיקף הבירור העובדתי שעל-יסודו ניתן פסק-הדין, אני קובעת שפסק-הדין אינו מקים נגד התובע השתק פלוגתא בסוגיה זו.

3.      שערוך תמורה חוזית הפך זה מכבר לעניין שגור ומקובל במשפטנו; אין מדובר בפסיקת פיצוי אלא בעיקרון כללי המוחל מכוחם של דיני עשיית עושר ולא במשפט באופן שעולה בקנה אחד עם מושכלות יסוד המוכרים בכל תחומי המשפט האזרחי. ברוח זו אומצה הגישה לפיה " עקרון מניעת ההתעשרות שלא כדין והשבה צודקת [...] מחייב, דרך כלל, כי לסכום הנומינלי תתווסף ריבית והצמדה, או דרך שערוך אחרת, אשר תגשר על פני פערי ירידת ערך הכסף ועל הצורך בפיצוי על השימוש בכסף" [ע"א 1665/05 גולוב נ' א.ר.י מזרחי ובניו בניה והשקעות בע"מ, פס' 11 (לא פורסם, 13.6.2010)]. אף שעקרון השערוך נתון להחלה גמישה, בגדרה ניתנת הדעת גם לשיקולי צדק יחסי בין הצדדים בשים לב להתנהגותם ולמכלול נסיבות העניין, הרי שפטור חלקי או מלא מהשבה שמור למקרים חריגים ונדירים [שם, בפס' 15]. בענייננו אין בנמצא טעם שיצדיק הימנעות משערוך שעה שעסקינן בזכות לשכר ראוי שאף היא, כמוה כעקרון השערוך בכללותו, יונקת את חיותה מדיני עשיית עושר ולא במשפט. כפי שיובהר להלן גם שיקולים שבהתנהלות הנתבע אינם מצדדים בשלילת השערוך.